ביהמ"ש העליון דן לאחרונה פעם נוספת בשאלת תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972. ראשיתה של הפרשה בדצמבר 2007, עת הגיש כונס נכסים מטעם זוכה בתיק הוצל"פ בקשה להציג למכירה כנכס ריק את בית המגורים של החייבת בתיק, עם הצעה לדיור חלוף. החייבת, שיוצגה ע"י עו"ד אורן הראל ועו"ד עפרי פורת, התנגדה לבקשה. החייבת טענה, בין היתר, כי לאור היותה בעלת זכויות של חוכרת לדורות בנכס, במידה וימומש העיקול על הנכס, תהפוך החייבת לדיירת מוגנת לאור הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. החייבת נסמכה בטיעונה גם על הלכת פרמינגר (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5)111). במסגרת הלכה זו צומצמה תחולת הסעיף הנ"ל, כך שהגנתו לא תחול על מחזיקים בנכסים שזכויותיהם אינן רשומות, אך יחד עם קביעה זו חיזק ביהמ"ש העליון (כב' השופטת שטרסברג-כהן) את ההגנה שמקנה הסעיף לבעלי זכויות רשומות, כדוגמת החייבת בענייננו, ונקבע כי אין לביהמ"ש שיקול דעת להמיר את זכות הדיירות המוגנת מכח הסעיף לדיור סביר אחר או דיור חלוף.
ראש ההוצל"פ קבלה את עמדת החייבת, והורתה לכונס הנכסים להמציא חוות דעת שמאית, אשר מעריכה את ערך הנכס כתפוס על מנת לבדוק כדאיות ההליך. כונס הנכסים הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ולאחר שהתקבלה תגובת החייבת, ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר שרון-נתנאל) מצא לדחות הערעור. ביהמ"ש המחוזי דן ארוכות בסעיף 33 לחוק, וציין כי לטעמו ההגנה המוקנית בסעיף זה רחבה מידי, ויש להכפיפה לסייג המצוי בסעיף 14 לחוק. לעניין זה, סעיף 14 לחוק הגנת הדייר מוציא מתחולת הגנת החוק נכסים שבנייתם הסתיימה לאחר שנת תשכ"ח (1968), והושכרו לאחר מועד זה (בנית הבית נשוא הערעור נסתיימה בשנת 1992). יחד עם זאת, מצא ביהמ"ש המחוזי, כי לאור עמדת ביהמ"ש העליון בפרשת פרמינגר, הוא נדרש לדחות את הערעור. כונס הנכסים הגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (רע"א 7594/08 בנק מסד נ' נורית בר. ניתן ביום 06.01.09). במסגרת בקשה זו ביקש כונס הנכסים לבחון מחדש נכונותה של הלכת פרמינגר. לטענתו, אין מקום שחייב בתיק איחוד או פושט רגל, שחב לנושיו סכומי עתק, יוכל לדור בוילה, כשנושיו צופים מנגד. כן סמך כונס הנכסים על פסיקת ביהמ"ש המחוזי, שלשיטתו, כאמור, יש להכפיף הגנת סעיף 33 לחוק לסייג המצוי בסעיף 14 לחוק. החייבת השיבה, בין היתר, כי גישת ביהמ"ש המחוזי אינה חדשה, והיא נדונה עוד במסגרת הלכת פרמינגר ונדחתה מפורשות ע"י ביהמ"ש העליון. לפי גישה זו, אין לסעיף 33 לחוק תחולה, מקום שנכס פלוני אינו מוגן בהתאם להוראות החוק האחרות, לרבות סעיף 14. ביהמ"ש העליון בפרשת פרמינגר מצא לדחות פירוש זה, וקבע כי מלשון הסעיף עולה, כי אינו דן בנכסים שהדיירות בהם מוגנת מתוך סעיפיו האחרים של החוק, והסעיף יוצר מכח עצמו דיירות מוגנת בנסיבות המפורטות בו. עוד הדגישה החייבת כי בפרשת פרמינגר קבע ביהמ"ש העליון במפורש כי שינוי הוראות סעיף 33 לחוק, והוראות החוק בכלל, הוא דבר הנתון למחוקק בלבד, ועד היום המחוקק בחר שלא לבצע כל שינוי שכזה, ולמעשה, כונס הנכסים מבקש לבצע חקיקה שיפוטית. ביהמ"ש העליון (כב' השופט ג'ובראן) דחה את בקשת כונס הנכסים. בהחלטה קצרה קבע ביהמ"ש כי הדרך לשנות הוראות החוק היא, כאמור בפרשת פרמינגר, באמצעות המחוקק. כן קבע ביהמ"ש העליון כי כונס הנכסים לא פרט בבקשתו כל שינוי במצב החוקי או במצב השוק מאז הלכת פרמינגר, אשר יש בו כדי להצדיק בחינה מחודשת של הלכה זו.