אורן הראל - משרד עורכי דין

בעיה נפוצה של עובדים אשר החברה בה עבדו הפסיקה את פעילותה הינה שחרור כספים שהמעביד הפקיד במסגרת ביטוחי מנהלים. בכדי לשחרר כספים אלו דורשת חברת הביטוח כי העובד יציג מכתב שחרור ממעבידו כתנאי לקבלת הכספים.

כאשר חברה מתפרקת, נותרים העובדים ללא מעסיק שניתן לפנות אליו ולקבל ממנו אישור לפדיון כספי ביטוח (פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל).

במצב בו עדיין לא מונה מפרק לחברה, או במצב שהמפרק אינו יכול ליתן אישורים כאמור ממולצת דרך הפעולה הבאה:

1. בשלב הראשון יש לגשת לחברת הביטוח ולבקש דוח “כספים צבורים” ופרטים על אופי חלוקת הפיצויים והתגמולים.
2. בשלב השני יש לפנות לעו”ד המטפל במימוש זכויותיכם בפירוק חברה וחתום בפניו על תצהיר בו נאמר כי אין בידי העובד “טופס שחרור כספים”. לתצהיר הנ“ל יש לצרף אישור על כך שניתן צו פירוק כנגד החברה שבה עבד העובד.
3. עם המסמכים המפורטים לעיל יש לגשת לפקיד שומה אשר ינפיק אישור לחברת הביטוח לשחרור הכספים.

 דרך פעולה זו מתאימה גם למצב שבו העובד לא עבד בחברה בע”מ , אלא אצל אדם פרטי. יש להדגיש כי במקרה כאמור המעסיק צריך להיות בהליכי פשיטת רגל.

בשני המצבים המתאורים לעיל יש לזכור כי במקביל יש להגיש תביעת חוב בכדי לקבל מביטוח לאומי את הכספים שהמעסיק חב לעובד.

נכתב ע”י עו”ד אביחי שרביט

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (פש”ר 8277/08)  נתן ביום 2/9/08 צו לפירוק חברת תקשורת בטוחה בע”מ. בקשת הפירוק הוגשה ע”י העובדים באמצעות משרד עורך דין אורן הראל.

במסגרת הליך הפירוק יהיו העובדים זכאים לקבל את חוב החברה כלפיהם עד לסך של כ- 70,000 ש”ח לכל עובד.

בית המשפט פסק כי יש הבדל בין הסתלקותו של חייב מעיזבון (פעולה הניתנת לביטול על פי פקודת פשיטת הרגל) לבין הוראת מוריש בצוואתו לפיה נמנעת ההורשה לחייב בפשיטת רגל (הוראה שיש לכבד ולכן אינה ניתנת לביטול).
 בית המשפט דחה בקשות הנאמן לנכסי החייבת במקרה אחד ובקשת המנהל המיוחד לנכסי החייב במקרה אחר, בבקשתם לבטל הוראות בצוואות אשר ביקשו לעקוף את מתן הירושה לפושט רגל.
בשני המקרים עסקינן בצוואות במסגרתן הורו המנוחים כי חלקו של היורש, חייב בהליכי פשיטת רגל, יינתן לו רק לאחר שיצא מהליך פשיטת הרגל (בהסדר או בהפטר). משמעות הוראה זו בצוואה היא כי לנושיו של פושט הרגל לא תהא האפשרות להיפרע מנכסיו של המנוח.
לטענת המבקשים הוראת המנוחים סותרת את תקנת הציבור ודיני פשיטת הרגל בכך שהם מסייעים בידי החייבים להבריח את ירושתם מנושיהם.
בית המשפט פסק כי הוראת מוריש בצוואתו לפיה יורשו, חייב בפשיטת רגל, לא ירש דבר כל זמן שהוא מצוי בהליך, אינה נכנסת בגדר הברחת רכוש מנושים.¼br /> שאלה זו הוכרעה בשתי ערכאות רלוונטיות. האחת, בית המשפט לענייני משפחה אשר בסמכותו מצויים כל ענייני הירושה, והשניה, בית המשפט המחוזי אשר לו הסמכות לדון בכל העניינים הקשורים בהליכי פשיטת רגל.
בפסק דינה של כב’ השופטת חני שירה מיום 17/01/2008 ת”ע (ראשון לציון) 3202/05 פלוני נ‘ אלמוני (לא פורסם), נפסק כי במסגרת זכותו של המנוח לעשות ברכושו כאוות נפשו, רשאי הוא גם לקבוע כי רכושו לא יגיע לידי נושיו של יורשו.
בית המשפט נסמך על פסיקתו של בית המשפט העליון לפיה קיימת זכות למצווה לעשות ברכושו ככל שיבחר, לרבות האפשרות להדיר יורשים חוקיים מהירושה על פי דין. מכך מסיק בית המשפט שזכות זו כוללת בתוכה גם את רצונו של המצווה לגרום לכך שרכושו לא יגיע לידי נושי יורשו.
בעניין זה, המצווה ביטא זכותו זו בצוואה באופן מפורש והורה כי כל עוד בתו הינה פושטת רגל היא לא תזכה לכל חלק מעיזבונו. מנתה תשמר בנאמנות אצל אחותה (יורשת נוספת) ותימסר לה עם מילוי התנאי – יציאתה מהליך פשיטת הרגל. ההתנגדות למתן צו קיום ירושה נדחתה.
בבש”א 10684/07 עו”ד יהורם לבונטין (מנהל מיוחד) נ‘ עו”ד אלכסנדר בנר (נאמן ומנהל הקדש) ואח’ במסגרת פש”ר 2256/06 ביקש המנהל המיוחד את אישורו של בית המשפט להגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול הוראות בצוואה הנוגעות לחייב.
המנוחה, בעניין זה, הותירה הוראה בצוואתה כי חלקו של החייב תנוהל בנאמנות על ידי מנהל העיזבון וזאת עד אשר יוכח למנהל העיזבון כי החייב כיסה את כל חובותיו לנושיו. המנהל המיוחד טען כי מטרת תנאי זה בצוואה הינו להבריח את נכסי החייב מנושיו, מטרה הנוגדת את תקנת הציבור, ועל כן דין תנאי זה להתבטל.
הכנ“ר בתגובתו התנגד לבקשה וטען כי פרשנותו של המנהל המיוחד לתקנת הציבור הינה מרחיקת לכת וחותרת תחת עקרון העל של קיום רצונה של המנוחה.
בהחלטתה של כב’ השופטת אלשייך מיום 01/10/2007, הדוחה את הבקשה, נקבע כי המנוחה אינה כפופה לדיני חדלות הפירעון ועל כן לא חלה עליה כל חובה לפעול על פי רצון נושיו של בנה החייב. כב’ השופטת מוסיפה ומתייחסת להבדל בין הסתלקות חייב מחלקו בירושה או בצוואה, פעולה אשר ניתן לבטלה מחמת היותה הענקה אסורה, לבין החלטה רצונית של המנוחה המציבה תנאים אשר ימנעו מנושי בנה ליהנות מנכסיה.
לסיכום, בית המשפט עורך הבחנה בין העקרונות העולים מתוך דיני חדלות הפירעון ואשר על פיהם ניתן להכריז על העברות נכסים של החייב כבטלות, לבין הוראות המנוח, אשר אינו כפוף לדיני חדלות הפירעון, לעשות  ברכושו כרצונו אף אם המדובר בפעולה אשר אינה נוחה לנושיו של יורשו.

נכתב ע”י עורכת דין מיה ארבל

�

ביום 21.5.08 הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לפרק את חברת תקשורת בטוחה בע”מ. הבקשה הוגשה ע”י עו”ד אורן הראל (פשר 8277/08).
מדובר בבקשה לפירוק אשר הוגשה ע”י עובדי החברה.
דיון בבקשת הפירוק יתקיים ביום 2.9.08 כאשר כל נושה של החברה או משתתף שברצונו לתמוך או להתנגד למתן צו הפירוק- רשאי לעשות כן, במסגרת הפרוצדורה הקבוע בתקנות החברות (פירוק) , תשמ”ז- 1987.
בדיון הנ“ל יוחלט האם ליתן צו פירוק.
לאחר אישור צו הפירוק יכולים הנושים להגיש תביעות חוב וזאת במסגרת תקופת זמן של כ-6 חודשים מיום מתן צו הפירוק.
תביעות החוב נבדקות ע”י בעל תפקיד אשר ימונה ע”י בית המשפט. כל נושה הטוען לחוב של החברה כלפיו, צריך להוכיח את חובו בפני המפרק. המפרק בודק את תביעות החוב ומחליט האם לאשרם  באופן מלא או חלקי או לחילופין האם לדחותן.
לאחר שבעל התפקיד יכריע בתביעות החוב של העובדים, הוא מעביר את הכרעתו לביטוח לאומי, אשר עושה בדיקה נוספת שלאחריה הוא מעביר את הכספים המגיעים לעובדים ישירות לחשבונות הבנק של העובדים.

עו”ד אורן הראל – מטעם העובדים ידאג כי תביעות החוב יוגשו כדין וכן יפקח על ההליך הן בהיבט של הגשת התביעות והן בהיבט של קבלת הכספים לידי העובדים.

סיום הפירוק הינו בצו של בית המשפט המורה שהחברה תחוסל מיום מתן הצו.

ועדת הערר של עיריית תל אביב קיבלה טענה כי שטח שחוייב כגלריה (יציע) הינו מדף ואין לחייבו בתשלום ארנונה.

במסגרת מדידה מחדש שערכה עיריית תל אביב במשרדים ומחסנים של אחד מלקוחותינו הגדילה העיריה את השטח בו חוייב הלקוח בארנונה ב- 18 מ”ר נוספים. טענת העיריה היתה כי השטח הנ“ל הינו גלריה כהגדרתו בצו הארנונה.

 צו הארנונה קובע כי :

 “שטח יציע יכלל בשטח הבניין , אם גובה היציע עולה על 1.70 מטר”.

הוגש ערר על החיוב הנוסף בטענה כי מדובר במדף ולא ביציע. טענתנו היתה כי לאור העובדה כי אין הגדרת שטח מינימאלי של גלריה בצו הארנונה נוצר מצב אבסורדי כי יש לחייב בארנונה “מדפים” שהינם חיוניים למפעלים, לתעשיות, למחסנים וכו’.

ועדת הערר בחנה גם המשמעות הלשונית של המונח “יציע” תוך השוואה למשמעות הנורמטיבית של המונח לדברי חקיקה מקבילים  תוך שהיא מגיעה למסקנה כי יציע הוא :

“מפלס בתוך חלל קומה, המצריך היתר בניה, יש לו רצפה ומעקה ביטחות והגישה אליו במדרגות.”

הוכח לועדת הערר כי השטח שהעיריה חייבה את הלקוח אינו עונה לקריטריון הנ“ל ולכן היא ביטלה את החיוב הנוסף.